תערוכה זו מחברת בין שני רגעים שונים של “חילוץ”– האחד חומרי וארכיוני, והשני חזותי ורעיוני– כדי לחקור כיצד האמנות פועלת כמרחב של זיכרון פעיל, ולא רק כתיעוד סביל של העבר.

תיעוד של מונומנט נתפס לעיתים כפעולת שימור – אמצעי להקפאת הזמן בנקודה מסוימת. אולם העבודות בתערוכה מציעות כי הדימוי אינו משמש כראי של ההיסטוריה, אלא כאתר של 'הנכחה' מתמשכת. דרך הזיקה שנוצרת בין המודל של אנדרטת יום האדמה (1977) לבין עבודתה העכשווית של נרדין סרוג'י 360, אנו ניצבים מול תובנה מהותית: האנדרטה אינה ההיסטוריה כשלעצמה, אלא אחת מצורות נוכחותה; נוכחות התובעת חילוץ מתמיד מ'ואדי' השכחה.

החלל הראשון מתגלה כנרטיב של ׳חפירת חילוץ׳. בשנת 2007, ידיעה בעיתון 'אל-איתיחאד' הציתה חיפוש אחר המודל המקורי של אנדרטת יום האדמה, פרי יצירתם של עבד עאבדי וגרשון קניספל. לא היה זה מחקר בארכיון ממוזג, אלא מאבק פיזי בתנאי שטח קשים; המודלים היו נטושים במשך עשרים שנה בוואדי בכרמל, קבורים תחת קוצים, מחטי אורן ואדמה. פעולת חילוצם…